לאחר הפסקה של 8 שנים, חוזר ראם סמואל למרוצים! הנהג הישראלי היחיד שהגיע להישגים בינלאומיים ברמה המקצוענית הגבוהה מכה שנית!

לאחר הפסקה של 8 שנים, חוזר ראם סמואל למרוצים! הנהג הישראלי היחיד שהגיע להישגים בינלאומיים ברמה המקצוענית הגבוהה מכה שנית! ראם, אלוף צרפת בראלי 1994 ו-1997, התחרה בראלי DU VAR 2005, המרוץ החותם את אליפות צרפת, שנערך ב- 25-57 בנובמבר. ראם התחרה בפיג'ו 206 RC, בחסות חברת לובינסקי, יבואנית פיג'ו וסיטרואן לישראל ובחסות חברת גפן מדיקל, המייבאת מכשירים לבדיקת סוכר בדם בהם משתמש ראם. בסיום הקטע השביעי של המרוץ, ראם נאלץ לפרוש בשל ציריה שבורה, וזאת לאחר שדורג במקום השישי (!) בGROUP N3, עם זמן מצטבר של 1:37:15.5.

התעוררות

לילה. הפנסים של המכונית, כל ה- 8 המותרים בראלי, מנסים להאיר את דרכי ולאפשר לי נסיעה מהירה בתאורה מקסימאלית בדרך ההררית הצרה של קטע מדוד מספר 3 במרוץ.

הנווט מכריז "שמאל 4+", משמע, עקומה מהירה מאוד שמאלה שנלקחת מבחינתי בהילוך 5 בגז בינוני-עדין, סביבות 130-140 קמ"ש. אני לא יודע בדיוק, כי מד המהירות במכונית לא עובד בכוונה (אני מפחד לדעת באיזו מהירות אני במהלך מרוץ..). המקום: כ-12 ק"מ לסיום הקטע המדוד (מתוך 33 ק"מ באורך הכללי). הפסגה הגבוהה ביותר במרוץ. מימין - תהום בת כמה עשרות מטרים, משמאל - ההר. הכביש ברוחב של שתי מכוניות צמודות כמו תאומים סיאמיים.

מכיוון שהגענו לפסגת ההר, מאירים הפנסים בעיקר את האפלה, את השמים השחורים משחור. אני נוהג לפי מה שהנווט אומר ולכן לוקח את הסיבוב על "עיוור". הגזמתי. פסגת ההר יוצרת ריחוף של המכונית לעשירית שניה או שתיים, מספיק כדי שחלקה האחורי יכנס להחלקה...

אני מוצא את עצמי מסתכל במעקה הבטיחות העשוי אבנים גדולות, מחוברות בבטון, בגובה של מטר, מתקרב במהירות של מעל 100 קמ"ש לדלת הנווט. מכה במהירות זו היא קטלנית. אני נותן "מכת גז" שמקדמת את המכונית מעט לכיוון מרכז הכביש. המעקה משייף את הפגוש האחורי של המכונית, אני כבר לא בשליטה. אני נוקט בפעולה היחידה שעשויה להציל אותי, בדיוק כמו שאנחנו מלמדים במסלולים לעשות במצב חירום, וזהו בהחלט מצב חירום - אני לוחץ על הבלמים בכל הכוח, נועל את כל הגלגלים ו.. מתפלל.

מול המכונית אני רואה את ההר חולף לאור 1,000 וואט של פנסי מרוץ מקצועיים. אני מתקרב להר הסלעי, המכונית משייפת את ההר, כל הפנסים הנוספים (6 במספר) נקרעים מהמכונית. היא משלימה ספין (צלחת שלמה) ונעצרת נגד כיוון התנועה המקורי.

אני לא מאמין. נשארנו על הכביש, ללא פנסים נוספים אך גם ללא שריטה. בדיעבד גיליתי שהפגוש האחורי נשרט קלות והמדבקה של הספונסר שלי, מכשיר הבדיקה בו אני משתמש לבדיקות הדם בסוכרת שלי, FREESTYLE, שהייתה מודבקת על הפגוש הקדמי.. נעלמה (ראו את התמונות באתר).

אני משלב להילוך אחורי, מתמרן את המכונית חזרה לכיוון הרצוי וממשיך בנסיעה הכי מהירה שאני יכול, ללא פנסים...

כשאני מגיע לסיום הקטע בלי להיעקף (משמע שאיבדתי פחות מדקה בכל האירוע) אני נושם לרווחה. יצאנו בנס מהתאונה ואפילו לא איבדנו יותר מדי זמן (יחסית למהירות שזה קרה, כמובן).

כשאני מגיע לצוות הסיוע שלי אני יושב במכונית כמה דקות להירגע. זה היה קרוב. מזמן לא פחדתי כל כך.

בקטע הרביעי במרוץ אני סוף סוף מתחיל להנות. המכונית, הנווט ואני מתחילים להבין זה את זה, ואני זורם יותר עם השילוב נהג - נווט - מכונית – כביש. בקטע השביעי אני כבר נותן יותר מעצמי. מגיע לסיבוב האחרון בקטע זה, הארוך ביותר במרוץ, סיבוב חד ימינה בהילוך שני. בולם, מוריד שני הילוכים, משחרר קלאץ', נותן גז ו..כלום. מכניס שוב להילוך שני (כנראה התפספס, אני חושב) ו..כלום. נשברה הציריה. שיט.

מתגלגל לסיום, עובר אותו ונעצר כמאה מטר אחריו. הסתיים המרוץ. המכונית לא יכולה להתקדם לשום מקום וצוות הסיוע, שיכול להחליף ציריה ב-5 דקות, לא יכול לבוא לעזרתי משום שלפי החוקים החדשים הסיוע יכול להנתן לנהג רק בנקודות מסויימות, מוגדרות מראש, ואנחנו רחוקים 30 ק"מ מנקודת הסיוע הקרובה. אכלנו אותה.

• אני מאוד מקווה שחוק הספורט המוטורי יעבור בקרוב ואוכל להתחיל להתחרות בישראל.
• יש סיכוי סביר מאוד, אם אמצא את התמיכה הכספית והלוגיסטית הראויה וכמובן את המכונית המתאימה, שאשתתף בראלי ירדן בחודש מאי הקרוב.
• הגיע הזמן למצוא/לאמן נווט חדש אם אני רוצה להגיע לתוצאות, ברמת ההנעה כמו גם ברמת ההנאה.
• מרוצים זה לא משחק ילדים. דרושים אימונים, רצינות, מקצוענות ועבודת צוות נכונה כדי להגיע לתוצאות.
• והכי חשוב: הדרך היא המטרה - ההכנות, האימונים, ההתארגנות, החברים, הצוותים, הספונסרים וכל המסביב, הם החשובים ביותר בכל עניין ההשתתפות במרוצים. ניצחון הוא נדיר, לעיתים אינו מגיע כלל ולכן אם המשתתף אינו מוכן לגלות ולהפנים את ההנאה שבדרך, הוא צפוי לגלות כי הכלה אינה קלה כלל וכלל...