זה היה חודש קשה. חודש עם הרבה יותר מידי הרוגים ופצועים. כמי שמושך בעט על בסיס קבוע הכותרות של "אוגוסט השחור" לא היו חדשות או חדשניות מבחינתי. אבל מה שהעלה עוד יותר את מפלס הבאסה היה המצוד הנרחב אחר אשמים. ואת מי לא האשימו, את הנהגים, המשטרה, מע"ץ, משרד התחבורה. האשמות שטסו לכל עבר מעבר לקברים טריים של משפחות שלמות. ולכל כלי תקשורת היה מומחה משלו, מי יותר ומי פחות משכיל בתחום, שהודיע לאומה איך צריך לתקן את המצב. והיאוש חוגג.   אז בואו ניקח צעד אחד קטן לאחור. סביר להניח שכל עוד יש מכוניות על הכביש ואנשים ישבו מאחורי ההגה יהיו תאונות. מה עושים? מה שאפשר. אני לא מכיר נהג או נהגת שלא עברו עבירת תנועה כזו או אחרת במהלך שנות הנהיגה שלהם. אני אפילו לא מכיר נהג שלא היה מעורב ב"כמעט תאונה" קטלנית בנסיעה זו או אחרת.

לי אישית זכורה אותה נהגת צעירה וחטובה להפליא שראיתי כאשר שבה אלי הכרתי. "מצטערת" היא אמרה, "לא שמתי לב לתמרור העצור". היא אפילו הייתה מנומסת והזמינה אמבולנס. מאז חלפו לא מעט טיפולי עשרת אלפים ולמדתי דבר או שניים. בקשר להישרדות על הכביש נראה לי שרצוי לעיתים לאמץ את הגישה הפרנואידית שהייתה לי באותם בקרים שרכבתי לביה"ס התיכון על אופני. הגישה הייתה – "כל מי שעל הכביש כעת יצא אליו במטרה אחת – לדרוס אותי למוות". ולמרות זאת, דרסו אותי. אפילו פעמיים.

היום, עם צדעים מאפירים, רפלקסים איטיים בהרבה ממה שהיו לי בשנות העשרים לחיי, ופחדנות שבין השאר פותחה בבית המשפט, עדייו חולף בי אותו ריגוש שיש לאלכהוליסט כאשר הוא מזהה את צללית בקבוק האבסולוט, כל פעם שנחש האספלט מציג מקרוב לפירלי הדביקים שלי רצועה מפותלת. ואל תכחישו, אני יודע שגם אצלכם יש את הויברציה העדינה ההיא שממקדת את המבט ומייצבת את הידיים על ההגה. ובואו לא נשלה את עצמנו. גם אם הכביש פנוי לחלוטין הסיכוי לתאונה קיים ואפילו גדל כאשר אנחנו מאיצים לתוך הפנייה. מספיק שצירייה תקרוס, שצמיג יפקע, שכתם סולר יופיע בתוך הקו שלנו. וזהו, אנחנו ביי ביי… וגם מי שבא ממול או עומד לצד הדרך.

וכאן מגיע העניין של המיומנות. בעיני המיומנות מורכבת יותר מכישרון נהיגה או הכרת התורה של הנהיגה המתקדמת. אלו דברים חשובים, אבל כמו בכל שרשרת, החוליה החלשה היא שתקבע את חוזקה. והכוונה במקרה הזה היא הניסיון וההכרה במגבלות.

אף אחד מאיתנו, פרטנית, לא יפתור את בעיית תאונות הדרכים. אבל אם כל אחד מאיתנו יקדיש את המחשבה והאימון הראויים לנהיגה ברמה גבוהה, כמו גם קיום השאיפה לעשות זאת טוב יותר, אז הסביבה שלנו תחלים מהנגע של התאונות. ואם קבוצה אחת תעשה את זה נכון, אולי זה יתפשט לעוד קבוצות עד שזה יקיף את כולנו.