כבר חודשיים היא אצלי. מכונית יפה, משפחתית, אבל עם 3 דלתות, מבנה שאינו מקובל בישראל, ארץ ה- 4 דלתות. אוטומט, בגאז' גדול. ואני מודה, זה לא תמיד ממש נוח להכניס את ארי, ילדי בן ה- 11 חודש, לכיסא הבטיחות שלו מאחור - לקפל קדימה את הכיסא הקדמי בעודי אוחז בארי ביד אחת, להשחיל רגל לשיווי משקל לחלק האחורי, להושיב את ארי, לחגור אותו ולנסוע, ואז לחזור על כל זה בסדר הפוך כשמגיעים ליעד.

 

אבל לכל זה יש סיבה. למען האמת, 226 סיבות טובות, ועוד כמה שלא ספרתי. 225 סוסים טבין ותקילין יש למנוע הבשרני ומלא המומנט הזה, וגם 5 כוכבים במבחני ריסוק, וכל מערכות הבטיחות הדרושות לאבא גאה ומודאג כדי להסיע את ילדיו בביטחון, שגם אם תהיה פאשלה, המכונית תגן ככל שניתן על ילדיו. חשוב.

או קיי, נגמר החימום, נכנס קצת יותר לעומק העניינים. שלדה מאוזנת מאפשרת לקיחת עקומות בהיגוי ניטרלי כמעט לחלוטין. היושב לידי מעיר כי ההיגוי ממש ניטרלי ואני מסכים איתו, אבל בהסתייגות אחת - לנהג יש חלק בחגיגה. המכונית הזו אוהבת שנוהגים אותה נכון. כל עוד משחק הדוושה, גז, ברקס, מהירות קבועה והגה יהיה בקצב המתאים, המכונית תיקח סיבובים בהיענות אפילו מפתיעה. אם הנהג יפריז בגז תגיב המכונית, כצפוי, בתת היגוי מיידי, לא מופרז אך מורגש. אבל אין בעיה, מיד מתערבת מערכת בקרת האחיזה (ESP), ומייצבת את המכונית בצורה מרשימה, כלומר בלי דרמה. אין תחושות של סירוס המאפיינות חלק ממערכות הבקרה הרלוונטיות, אלא התערבות עדינה של המערכת, המתבטאת בנורה מהבהבת בלוח השעונים, ותחושה כאילו ה"אח הגדול" מתערב לי בדוושת הגז. המערכת פשוט תפחית את הכוח המופעל על הגלגלים הקדמיים ותחזיר את המכונית למסלול המתוכנן.