הגענו ביום רביעי בערב. אחרי הכניסה לכפר, המלווה תמיד באווירה חגיגית ומפתיעה בגלל היופי והשקט שבו, התיישבנו לאכול ארוחת ערב טעימה אצל סטפן. טעימה או לא, הנושא היה כמובן "מה עושים מחר". מחר הרי מתחיל קורס נהיגת המרוצים. בסוף שכנענו את הלקוחות ללכת לישון.   קמנו למזג אויר מבטיח, למרות התחזית לגשם, והגענו למסלול שליד הכפר, שם חיכו לנו בשורה מסודרת: 2 פורשה Carera 2, Berlinette אדומה, ופז'ו 206 מוכנה למרוצים. הסבר קצר על נהיגת מסלול, חוקי המסלול, ויצאנו לדרך.   כל תלמיד מתיישב בחגיגיות במכונית הרלוונטית, מניע ויוצא להקפות היכרות עם המסלול, ואחריהן לנהיגה עצמית בקצב שלו. אחרי שכולם מגלים כי נהיגת מסלול איננה אינסטינקטיבית כלל ואף קשה למדי, מתיישבים המאמנים, כולל ראם סמואל, אלוף צרפת במרוצים, לצד התלמידים, להדרכה וייעוץ תוך כדי נהיגה. התוצאות מופיעות מייד - בכל סדרת הקפות משפרים התלמידים את אופן הנהיגה, את הקווים הנלקחים במסלול, את נקודות הבלימה ואלמנטים נוספים.   בינתיים מחכה לה בשקט רועם ה- Porsche Caiman GT4 בצד, ללקוח הראשון שיעז. ה-Caiman , מכונית מרוץ מקצועית, מונעת בקול רועם על ידי הראשון שהחליט לנסות ויוצאת לדרך. ראם יושב לצידו כדי לאמן אותו בנסיעה במפלצת, וגם כדי לשמור על המכונית מפני טעויות שעלולות להיות פטאליות.

לאחר כמה הקפות, בהן מאבד ראם חלק מקולו בגלל הצורך להתגבר על הרעם של המנוע ותיבת ההילוכים של מכונית המרוץ, יורד הלקוח מהמסלול, וה-Caiman עוברת מיד לבא וחוזר חלילה. התלמידים יורדים מהמכונית בחיוך בלתי ניתן למחיקה ועם פרץ אדרנלין מטורף. רק אחרי הקיימן הם מבינים באמת מה זה לנהוג במכונית מרוץ מקצועית, ועוד על המסלול הטכני והקשה של Loheac.

 

סיימנו את היום הראשון בביקור במוזיאון המכוניות המדהים של Michel Homel, אחד המוזיאונים הגדולים בעולם השייכים לאדם פרטי. המכוניות כולן במצב נסיעה, וביניהן פרארי ממספר דגמים, מכוניות פורמולה 1, מכוניות ראלי, רכבים מתחילת המאה שעברה ועוד.

 

החבר'ה עוד בהלם אבל זזים למקלחת ולארוחת הערב, אין זמן לנוח. עוד ארוחה מעולה במסעדת השף שבכפר השכן והלכנו לישון מלאים ועייפים.

 

למחרת, כשהגענו למסלול, חיכו לנו שוב המכוניות בשורה, אלא שהפעם אלו היו ה- Funyo, מכוניות מסלול מקצועיות שאינן מורשות לנסיעה על הכביש, עם מושב יחיד, שילדת צינורות, הגה ישיר, 3.9 שניות למאה ועוד הפתעות.

שוב הסברים. להבין מכונית קיצונית כזו זה כבר לא צחוק. היא יותר קיצונית מהפורשה ומכל מכונית סדרתית אחרת, חזקה ככל שתהיה. שוב הקפות "רגועות" להיכרות המכוניות, ואז הקצב הולך וגובר. הלקוחות בהלם. הם עוד לא פגשו כאלה מהירויות הקפה, בלימות בעוצמה שלא תיאמן, יציבות מהממת בעקומות, ותאוצה שלא משאירה הרבה מקום לטעויות.   זמני ההקפה מדהימים ומשתפרים כל הזמן. ואז מגיעה ארוחת הצהרים, חזרה למסלול לאימון אחרון, ואז - המרוץ. זהו מרוץ סיבולת בן שעה וחצי, בו מחולקים הלקוחות לצוותים של 3. לכל צוות מוצמדת מכונית, והמרוץ כולל זמני עצירה להחלפת נהגים.   ואז הפתעה - מתחיל לרדת גשם. המשתתפים בקורס בלחץ אבל הצרפתים לא, הם כבר מנוסים, ובתוך דקות מוחלפים צמיגי המכוניות לצמיגי גשם מקצועיים. אם בהתחלה הנסיעה הייתה איטית ביותר, הרי שבהמשך מתרגלים הנהגים הטריים לנסיעה בגשם, והתגובות וזמני ההקפה, משתפרים בהתאם. כיף היסטרי וכולם נהנים.

ואז הפתעה - מתחיל לרדת גשם. המשתתפים בקורס בלחץ אבל הצרפתים לא, הם כבר מנוסים, ובתוך דקות מוחלפים צמיגי המכוניות לצמיגי גשם מקצועיים. אם בהתחלה הנסיעה הייתה איטית ביותר, הרי שבהמשך מתרגלים הנהגים הטריים לנסיעה בגשם, והתגובות וזמני ההקפה, משתפרים בהתאם. כיף היסטרי וכולם נהנים.

 

יוצאים למרוץ. המסלול התייבש והצמיגים חוזרים להיות צמיגי סליקס (למרוץ יבש). יוצאים לדרך, כולם מתרגשים, לומדים לבנות אסטרטגיה, להחליף נהגים במהירות ובבטיחות, לסמן לנהג מהפיטס (אזור הטיפולים) שעליו לעצור בעוד הקפה, וכן הלאה.

 

ואז שוב גשם. מכיוון שמזג האוויר הפכפך, מחליטים ראם וצוות הצרפתים המטפלים במכוניות (גם במרוצים "אמיתיים") להישאר בסליקס ולנהוג לפי התנאים המשתנים. זהו אתגר אמיתי, עכשיו יש לשלוט בדחפים ולדעת מתי ניתן להאיץ בחוזקה ומתי לוותר מעט. אותו דבר בבלימה, כיוון שהמסלול בחלקו חלק מאוד ובחלקו אוחז טוב. המרוץ ממשיך, ולאחר שעה וחצי של מרוץ נמצאים ארבעת הצוותים (4 מכוניות, 12 מתחרים) במרחק 2- 3 הקפות בלבד אלה מאלה. בין המכונית הראשונה לשנייה מפרידה הקפה אחת בלבד (2.8 ק"מ הפרש לאחר שעה וחצי של מרוץ).

 

גביעים למנצחים, התרגשות ותמונות לכולם, וחוויות שלא ישכחו להרבה מאוד זמן. וכמובן, ההבטחה שעוד ניפגש.

 

---